אֵיסוֹ

From Classical Latin ipsum, accusative form of ipse (“himself; the very”).

אֵיסוֹ (ʾeso /esso/) (feminine אֵיסַה (ʾesah /⁠essa⁠/), plural אֵיסִי (ʾesi /⁠essi⁠/))

1. he, him
   • 1560, “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי חוֹשֵע [The Book of Hosea]”, in נְבִיאִים [Prophets] (incomplete manuscript), chapter 1, verse 3, archived as part of the National Library of Israel's catalogue:

     אֵי ײִווֹ טוֹלְצֵי גוֹמֶר פִֿילְײַה דֵי דִיבְלַײִם אֵי סֵי אִינְפֵירֵינַאווֹ אֵי סֵי ײֵנוּוִיווֹ אַה אֵיסוֹ פִֿילְייוֹ

     ʾe jivo toləṣe gomer filəyyah de dibəlayim ʾe se ʾinəperenaʾvo ʾe se jenuvivo ʾah ʾeso filəyyo

     /E jivo, tolze Gomer figlia de Diblajim, e se inperenavo e se jenuvivo a esso figlio/

     And he went and took Gomer daughter of Diblaim, and she conceived and bore a son to him

2. it
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎ (manuscript), translation of נְבִיאִים (Nəvīʾīm, “Prophets”) (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 12, leaf 1, lines 26–28:

     קֵי יִיטִי מוֹ אַה לוּ לוּקוֹ מִיאוֹ קֵי אִין שִילוֹ קֵי אַלְבֵירְגַאיִי לוּ נוּמוֹ מִיאוֹ לַה אִין פְרִימַה אֵי וֵידִיטִי קוּוֵילוֹ קֵי פֵֿיצִי אַה אֵיסוֹ פֵיר מַאלוֹ דֵי לוּ פוּפֵילוּ מִיאוֹ יִשְרַﭏ׃ (Judeo-Roman)

     qe yiti mo ʾah lu luqo miʾo qe ʾin šilo qe ʾaləberəgayi lu numo miʾo lah ʾin pərimah ʾe vediti quvelo qe p̄eṣi ʾah ʾeso per malo de lu pupelu miʾo yišəraʾel.

     /Che jiti mo a lu luco mio che in Šilo, che albergaji lu numo mio là in prima, e vediti quello che feci a esso, per malo de lu pupelu mio Yišəraʾel./

     Now go to my place that [is] in Shiloh, where I caused my name to dwell at first, and see what I did to it, for [the] wickedness of my people Israel.